סבל כקריאה למסע חיים

האם קורה שאת/ה חש/ה שמגיעים לך חיים שונים עם פחות כאב או סבל? האם שמעת אי פעם עמוק בתוך עצמך, מעין קול קטן שאמר לך ברגע של כאב או סבל כך: "אפשר שיהיה אחרת..."

גם מסע בן אלף מיילים מתחיל מצעד אחד. יתכן כי הדברים שתקרא/י כאן הם הצעד הראשון במסע שלך.

מה נעשה עם כל הסבל התסכול, המחסור והיחסים גורמי הכאב שקיימים בחיינו? כאשר האני פוטר את עצמו באמונה פטליסטית נוסח "אין מה לעשות" או "ככה זה בחיים", אז האני בוחר בתרדמה במקום לבחור בהתעוררות. מנוס מכאב הוא לא פחות ממנוס להיות אני. הסבל או הכאב שבחיים שלך יכולים להמשך עוד זמן רב אם לא ימלאו את תפקידם החשוב ביותר: להעיר את האני לכך שאפשר אחרת. אבל ישנן סיבות טובות מדוע אנו בני האדם מתקשים להתעורר לבוקר של שינוי.

מסע להגשמה עצמית
מסע להגשמה אישית

מסע ליתר שלמות מחייב התבוננות כנה ועמוקה על חייך. מדובר בפעולה של לקיחת בעלות על מי שאת/ה. לא תיתכן תחושת שלמות עם מי שאנחנו כבני אדם מבלי שקודם לכן נבחר להביט לתוך הנפש הייחודית שלנו. התבוננות ותבונה הן שתי מילים עם הקשר עמוק ביניהן. המבט פנימה אינו מעין מסע של אופוריה וכייף, זו בדיוק הסיבה מדוע כאשר המציאות טובה דיה רוב בני האדם יעדיפו לשאת את הסבל היחסי שלהם עוד ועוד אך לא להתבונן באמת. מדוע זה כך? כל עוד הרע שבחיינו לא דוחף אותנו למצב של משבר אז נוכל להמשיך ולחיות ללא שינוי וללא בדיקה של ההנחות שיוצרות את חיינו, זה הרבה יותר נח. 

משבר בא מ-שבר, במשבר דבר עמוק בתוך האדם נשבר. זה כואב נורא אבל מכיל גם הזדמנות נדירה. רק במצב של משבר האני יכול להגיע להכרה כי הוא מאס באותם דפוסי סבל שחוזרים בחייו, רק אז צומחת נכונות ממשית לבחון את הנחות היסוד הלא מעורערות של האני ולהביט החוצה ופנימה בצורה שונה עם הרבה יותר ספיקות וסימני שאלה. אם אדם בוחר ללכת הלאה ולא לעצור הוא בוחר במסע והספקות יפתחו דרך חדשה.

המסע להיות גורם מעצב בחיים של האני מפגיש את האדם עם הפצעים של חייו. אולם הפצעים האלו משתנים בתפיסה של האדם שבוחר במסע אישי. בתחילה האדם תופס את הפצעים שלו, כזבל, כחולשה או כבעיה מיותרת ומעיקה שאם רק היה ניתן הוא היה משליך אותם לפח סוגר היטב את המכסה והולך לו הלאה. ברקע של התפיסה העצמית הזו עומדת העין הקולקטיבית, המראה (מלשון ראי) המשפחתית או המראה של הסביבה החברתית שדרכן האדם רואה את הפצעים שלו כחולשה, כבעיה שלו ולא בעיה של הסביבה.

הסביבה האנושית שאליה אנו שייכים מזינה, תורמת, ומחזקת אותנו, אבל היא גם מסמנת לנו למה היא מצפה מאיתנו. הסביבה מצפה בדרך כלל כי נמשיך להיות כפי שהיינו. לעיתים קרובות כפי שהיינו זה אומר להיות כפי שהם רצו שנהיה ולא כפי שאנו רוצים להיות. זו הסיבה שכאשר אדם סובל או כואב היא או הוא מחזיקים את הסבל בדרך כלל עמוק בפנים זמן רב לפני שיעיזו לשבור את הכלל הקולקטיבי החשוב האומר "הכול בסדר". לכן גם כאשר מעמקי הנשמה שלנו מלא בסבל איום אנו עונים כמו מכושפים למי ששואל "הכול בסדר"? "הכול בסדר".

למה להכחשה יש כוחות כל כך חזקים? הצורך להתאים את האני לציפיות של הסביבה גדול בהרבה ממה שנוכל לדמיין, והוא שוכן במעמקי הנפש האנושית ברובד הפרימיטיבי שבו היינו כולנו חלק משבט. מדובר ברובד של תודעה קולקטיבית השוכן בתוכנו. רובד זה פועל עלינו כך שרק בנסיבות קיצוניות נבחר לעמוד מול הסביבה ולומר לה שהאני שלנו לא מרגיש או חושב באופן תואם להנחות של הכלל.
התוצאה של ההכחשה של הפצעים הרגשות והתחושות של האני היא חוסר האחריות של האני. אחריות היא אחר+היות= אחריות. כאשר האני מכחיש את האחר זה שבתוכו, כלומר את הפצעים או הרגשות הלא רצויים, הוא נעשה חסר אחריות קודם כל כלפי עצמו. במצב כזה אדם חייב להטיל את כל האחריות לרגשותיו החוצה לסביבה. כך פורצת מלחמת אי האחריות, המלחמה להוכיח כי כולם חוץ ממני אחראיים לגורל שלי ולרגשות שלי.

אם הסביבה היא שאחראית לתחושה הקיומית של האדם: "טוב לי או רע לי", אז אותו אדם נותר כמו ילד קטן חסר שליטה. אדם כזה חש כאילו שוכנת בתוכו ממשלת צללים אשר משתלטת עליו דרך אותן נקודות כאובות של חייו. אדם מרגיש עד כמה האני שלו חלש וניסחף למול כוחות איתנים השוכנים בתוכו: כעס, זעם, התחשבנות, קנאה, הופכים להיות גלי צונאמי ביחס לאני.

כאשר אדם בוחר להתמודד עם פצעיו הוא בוחר להיות הבעלים של החיים שלו. המסע האישי משנה את התפיסה של האדם את הפצעים שלו, מה שנתפש בתחילה כזבל, כחלק דחוי ולא רצוי, הופך בתהליך להיות מקום קרוב שמחבר את האדם לא רק לעצמו אלא גם לאחרים. מה שעושה את המסע הוא תוספת של הבנה שהיא כמו הדלקת אור בחדר חשוך. לא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתהליך שדורש מעבר דרך כאב התבוננות ובחירה חוזרת להמשיך במסע...

כאשר אור ההבנה הולך וגובר הולך וזוהר מתברר כי ה"זבל" הוא חומר עשיר ביותר המכיל חמלה, אנושיות, השראה, יצירתיות, אהבה לחיים והבנה גוברת של מי שאני, במובנים של ייחודיות ושל גילוי גרעין הטוב השוכן עמוק בתוך כל אדם, למרות כל השכבות העכורות שעוטפות אותו. ממש כמו תיאור מבנה הפנינה: גרעין של זוהר לבן עתיר יופי, עטוף במעטה גס של שתי כיפות הצדפה. ככל ששדה הפצעים הולך וסופג לתוכו אור של הבנה וחמלה כך האדם מוצא יותר ויותר כוחות כדי לעשות את מסע חייו.

כיצד הופכת האנרגיה של הסבל להיות אנרגיה של חיים?
ככל שהפצעים הנפשיים טעונים ביותר סבל כך הם מחזיקים יותר אנרגיית חיים על חשבון האני שנותר מדולדל וחסר כוחות להגשים את חייו. מה שמאפשר את המצב הזה הוא העמדה המרוחקת המכחישה או השופטת של האני ביחס לפצעים שלו עצמו. העמדה הזו מחזיקה את האנרגיה הנפשית של הסבל מנותקת מהאני. אדם במצב כזה עלול לא להיות מודע לעמדה שיש לו ביחס לעצמו. כאשר האני לוקח בעלות על הפצעים הם כאילו מתקרבים לאני השולט והופכים להיות מקור של עוצמה לחיים. האנרגיה הטמונה בפצעים מוזרמת אל האני ובמקום שהפצעים יהיו מנותקים מהאני בתור ממשלת צללים חבלנית הם חוברים אל האני שאינו מפנה אליהם עורף, אינו מתכחש אליהם אלא מגלה הבנה חמלה והקשבה עצמית.
שינוי נקודת המבט ביחס לפצעים של חיינו מושג במאמץ מתמשך של התודעה, זו התמצית של המסע: ההחלטה להבין את האני שלי דרך ההבנה ודרך ההתנסות שלי ולא דרך ההשתקפות של האני שלי במראות של הסביבה. מסע אישי נועד להיות כמו חדר לידה למקומות פנימיים שלא זכו לקבל מקום בעולם ולכן הוא מסע של התפתחות אישית. ככל שהמסע מתקדם כך האדם הופך להיות יותר ויותר הבעלים של חייו ככל שחיי העולם הזה מאפשרים את הבעלות הזו.
זו הנקודה של הפרדוכס הגדול, זו הנקודה שבה ההכרה בנכות של האני, חוסר השלמות או המושלמות, הופכת להיות מקור הכח של האני. האנושי הוא נכה מעצם היותו, כל אדם נושא איזו מגבלה, סבל קיומי או משאלה עמוקה שלא תתממש, אך כאשר הוא מכיר במגבלות שלו הוא נעשה בעל עוצמה ונוכחות. אותיות נכות הם גם אותיות כנות וכנות היא הבחירה במה שיש, מה שיש זו המציאות הקיימת, זו הבחירה ב "כן" במקום מה שלא. כלומר הבחירה בחיים עצמם.