פרדוכס הזוגיות: גן עדן או גהנום

"...ואני לא יודע אם היא אמת או חלום
פעם היא גן עדן ופעם היא רכבת אל הגהנום
והיא חמה כמו האדמה ואני נאבק לנשום
אבל אין מה לעשות נגד הרוח".
מתוך השיר "נגד הרוח" של שלום חנוך.

גהינום וגן עדן שזורים עמוק ביחסים שבין המינים. כאשר טוב נדמה שגן העדן נמצא כאן ועכשיו, חוויה שניתן לתאר במילים כמו: תחושת הרמוניה עם העולם, אושר שנובע עמוק מתוך הנפש, אופטימיות, תחושת אחדות עם העולם, ועוד ועוד. חלק בלתי נפרד מחווית הזוגיות היא חווית הגהינום. כאשר רע רע מאד. ההרמוניה הופכת לתחושת קונפליקט ומאבק מכל עבר, האושר שהיה מתחלף בתחושת סבל והאופטימיות בפסימיות חובקת כל.

התרבות מלאה בתיאורים של החוויה המקוטבת במרחב הזוגי. מי שהתנסה או מתנסה בחוויה זוגית יכול לתאר את גן העדן ואת הגהינום הפרטיים שלו. מאמר זה הוא נסיון להגיע אל תוך הנפש הנשית והנפש הגברית בכוונה להבין ולגלות מעט את הכוחות והמרחבים הנפשיים שפועלים עלינו גברים ונשים כאשר אותם כוחות נפשיים מופעלים מתוכנו בהקשר של מפגש עם בת/בן המין השני.

אני מאמין כי בעזרת יותר הבנה כפי שתארתי נוכל לנווט את הספינה של האני שלנו במים הסוערים של המפגש, ההתאהבות, או החוויה הזוגית ביתר תבונה.

הפעלת כוחות הצל:

"...לכל אדם יש צל עימו עליו ללכת אותו עליו לשאת כל עוד כוחו עימו, בחולשתו לחיות, למות אצל עצמו, דימית לאחוז את אושרך בכף אבל הן אושרך, את כף ידך צרב כי אין אהבות שמחות . . ." מילים מאת: ג'ורג' ברסנס בשיר "אין אהבות שמחות" בלי קולו הנפלא של יוסי בנאי. ננסה להבין: הצל (לכל אדם יש צל...) שהולך עם האדם הוא החלקים הלא מודעים שנמצאים עמוק בתוך הנפש. כך אותו חלק בנפש הנשית ששוכן עמוק עומק בתוכה יהיה החלק הגברי שבתוך הנפש הנשית. אותו עקרון פועל אצל גבר באופן הפוך כך שהחלק העמוק בנפש הגברית יהיה החלק הנשי שלו. הסיבה לכך הגיונית: אישה נולדה עם פוטנציאלים נשיים ולכן הם יהיו הפוטנציאלים הקרובים יותר לפני השטח. בחלקים עמוקים יותר יבואו הפוטנציאלים הגבריים של האישה. בדומה יחול אותו עקרון על הנפש הגברית כך שבמעמקי הנפש הגברית נמצא את הפוטנציאליים הנשיים שלו.
לכן כאשר אישה יוצרת יחסים עם גבר ולהיפך, מופעל בתוכם חלק עמוק שנמצא עמוק בצל – בלא מודע. ככל שהחלק המופעל עמוק יותר בלא מודע הוא בעל השפעה רבה יותר על הנפש ולכן העוצמות שמופעלות על האדם אישה או גבר גדולות יותר ולאדם ישנה תחושת שליטה מועטת על המתרחש: "... דימית לאחוז את אושרך בכף אבל הן אושרך, את כף ידך צרב..."

כוחות רבי עוצמה והשפעתם על האני:

אין צורך לתאר את עוצמת כח המשיכה הפועל ודוחף בני אדם נשים וגברים אחד לעבר השני. אולם כיצד זה מתרחש? הנפש והגוף פועלים במתואם בעזרת אמצעים רבי עוצמה כדי לדחוף אותנו למפגש עם המין הנגדי. זה פועל עלינו החל ברמה הפיזית הורמונלית ועד לכוחות נפשיים השוכנים במעמקי הנפש. במילים פשוטות במפגש עם בת/בן המין השני פועלים על האדם כוחות חזקים שחלקם בא ממקומות שאין לנו אליהם נגישות ולכן הם יכולים לפעול עלינו בעוצמה אדירה מבלי שנבין זאת ומבלי שנוכל לשלוט בעוצמות שהופיעו ממרחב נפשי לא ידוע. ננסה להבין ביחד כיצד זה מתרחש:

הטבע הדו מיני של האדם

לפי הפסיכולוגיה האנליטית שנוצרה על ידי ק. ג. יונג, הנפש האנושית מכילה ייצוג פנימי מולד של פוטנציאל לאותן איכויות של המין הנגדי. כך לפי טיבעו הנפשי האדם הוא דו מיני. באישה חבויים במעמקים פוטנציאלים גבריים ובגבר חבויים פוטנציאלים נשיים.

ק. ג. יונג קרא לייצוגים של המין השני בשמות "אנימה" הייצג הנשי בתוך נפש הגבר, וה"אנימוס" הייצוג הגברי בתוך הנפש הנשית. שני הפוטנציאלים הנפשיים האלו פועלים כמו זרעים שנטמנו באדמה אך מחכים לגשם (גשם-הגשמה) כלומר ליצירה של יחסים פוריים והבריאים עם בת או בן המין השני, כדי להתממש לצמוח ולזכות את הנפש והגוף במאווים העמוקים שלהם.
מיתוסים קדומים מתארים את שלמות הנפש של ראשית ההוויה כאשר הנשי והגברי היו שלם אחד. לדוגמה: לפי "מיתוס האפלטוני ניבראו תחילה יצורים דו מיניים שהופרדו אחר כך, ומאז כל אחד מחפש את משלימו. " (מסע אל העצמי/ רות נצר).

במילים של השיר "התחייבות" של אהוד מנור ז"ל נמצא תיאור מרגש שנוגע בכמיהה האנושית לתחושת שלמות: "... כן, אני מוכן לומר את המילים המפחידות, מילים שאכזבו והסתבכו כמו חידות רוצה להתחבר אל גופך, איתך החום תמיד נמשך. רק איתך אני שלם כמו שהובטח אני אוהב אותך..."
תחושת השלמות שאהוד מנור מדבר בשמה היא החיבור של העולמות: כאשר גבר פוגש אישה או אישה גבר נוצר מצב שבו מתאפשר קשר של האדם עם החלקים העמוקים של תוך הנפש: בעולם החיצוני נמצא את האהוב/ה ועולם זה נפגש עם הפוטנציאל הפנימי שמייצג את בת/בן המין השני – האנימה אצל גבר והאנימוס אצל אישה. שני העולמות הפנימי והעולם הממשי נוגעים זה בזה והמשורר אהוד מנור מתאר זאת במילים של השיר התחייבות כך: איתך הלב הזה נפתח, ועולה צרוף מילים שכבר נשכח אני אוהב אותך... הלב שמתאר אהוד מנור הוא החלק העמוק המרכז של הנפש שמחכה לדמות של האהובה כדי להפתח ולבטא את עצמו.

כאשר הגהינום שבפנים מושלך החוצה על האהוב/ה

הסבל במסע החיפוש אחר אהבה מתחיל מכך שאנו רוצים שתהיה לנו אהבה או אהוב. מרגע שאנו רוצים העולם המציאות או זו/זה שרצינו בהם יכולים לאמר לנו "לא". אולם מקור הסבל אינו בזה או בזו שאמר/ה "לא". אבל כאשר זו/זה שאמרו לנו "לא" נתפשים כמי שאוחזים את האושר שלנו בכף ידם כאן הגיהינום נעשה ממשי, אדם אישה או גבר חושבים במצב כזה כי האחר/ת בעצם מונע/ת מהם את האושר. אולם כאשר כבר ישנם יחסים עם ההיא/ההוא, זה עדיין לא גן עדן, רחוק מזה: בכל פעם שהתשריט הפנימי שאומר כיצד אמור/ה האהוב/ה לנהוג מופר וכאשר האני לא מתמודד עם האכזבה הדבר מוביל להווצרות של קונפליקט נוראי בין האני המאוכזב לבין מעמקי הנפש שכבר סימנו את האהוב/ה כמי שראוי להשקעה רגשית. האגו הוא האני, היה אולי רוצה לסגת מהדמות המאכזבת, לאמר לה דברים קשים וכו, אבל מעמקי הנפש עלולים להיות חזקים יותר מההחלטה של האני. במצב כזה האני חש כמי שאינו בעל הבית, שפועלים עליו כוחות על והוא האני קטן מאד מכדי לפעול ולשנות את מה שלא ניתן לקבל, זו תחושת גהינום שיכולה להופיע רק במקום ששם היתה הבטחה ממשית או אשליה של גן עדן.

שתי אהבות: המרחק הבלתי אפשרי של הפנטזיה

כאשר ישנה כבר זוגיות ונדמה כי הנה הנה הגעתי לדבר הנכסף אז מסתבר כי לבן/בת הזוג ישנו מאהב/ת. לא אני לא מדבר על מאהב/ת ממשי/ת שזו בעיה נפרדת שלא נעסוק בה. אני מדבר על מאהב/ת שתמיד תמיד נמצא/ת שם: דמות האהבה של הפנטזיה:
בשיר "לדייג שתי אהבות" בביצוע מתי כספי מאת דוריוול קאימי מתואר כך: "...הו לדייג שתי אהובות אחת בחוף היא אחת בים, הו לדייג שתי אהובות אחת בחוף היא אחת בים, זו שבחוף תישאר בודדה על החוף כשאנחנו יוצאים אל הים זו שבחוף גם בוכה או כובשת בכייה
כשאנחנו יוצאים אל הים..."

האחת זו שבחוף היא האהובה האנושית, היא זו שחיה במציאות ולכן היא פגיעה נתונה לאיומים של החיים הממשיים עם האהוב שלוקח סיכון בכל יום שהוא יוצא לדייג ואולי לא יחזור כאשר הוא הולך לאהובתו שהיא הים. הפגיעות הממשית של האהובה באה לידי ביטוי, לכן: זו שבחוף גם בוכה או כובשת בכייה כשאנחנו יוצאים אל הים. האהובה השנייה היא הים בלשון השיר והיא רבת עוצמה והשפעה: זו שבים היא הים היא הים שנושא את כולנו לדוג בין גליו. ברור כי זו "שנושא את כולנו" אינו יכול להיות דמות אדם. מדובר במה שנמצא במעמקי הנפש, מרחבי הלא מודע האין סופיים. כמו בשיר ישנם בני אדם שיוצאים לתוך הלא מודע שלהם ולא חוזרים כלומר מאבדים את השפיות שלהם. הדייג מסתכן ויוצא לים יש לו סיבה לקחת סיכון.

אם נמשיך לתאר זאת ברמה פסיכולוגית סימבולית נאמר: כאשר ישנה לדייג אהובה ממשית בחוף רק אז הוא יכול לצאת לים למעמקי הלא מודע שלו כדי לדוג דגים, כלומר כדי לממש חלקים מתוך הפוטנציאלים האישיים, "האוצרות" שנמצאים במעמקי הנפש. אותו עקרון בדיוק מתרחש ביחסים שבין אישה למעמקי נפש שלה: דרך היחסים עם האהוב הממשי היא יכולה לדוג במעמקי הנפש שלה חלק מהפוטנציאלים הגבריים שלה ולממש אותם, לחבר אותם לחייה המודעים. הסכנה של הדייג לטבוע בים תהיה כאשר הים יציג לדייג דמות פנטזיה שהיא תמיד דמות רבת עוצמה. אם הדייג לא יבחר מחדש באהובה זו שבחוף הוא עלול לטבוע בים כלומר להעדיף את דמות הפנטזיה לעומת האהובה זו שבחוף (או בדומה כאשר "הדייג" הוא אישה).

מדריך לחציית מרחבי הפנטזיה לעבר האהבה

אומר השיר רומיאו, מילים צרויה להב: "...הו, רומיאו, זאת הייתה פנטזיה נהדרת אביר חלומותיי שבא מאגדה אחרת הבטחת שנמריא הרחק מעבר לעצמנו אבל נפלנו המומים והחלום איננו..." הבחירה העקרונית ללכת עם המציאות עם האהובה או האהוב ולא עם הפנטזיה היא וויתור התפתחותי. דרך הוויתור לטובת המציאות שבה ישנה/ו אהוב/ה, הנפש יכולה להתפתח, כלומר לפגוש את העולם הממשי ולפעול בו מעמדה בוגרת. כל זה לא אומר וויתור כולל על הפנטזיה, ואכן הפנטזיה תמיד תהיה במרחב הזה. אולם מדובר על וויתור בנקודת בחירה מסוימת לטובת בת/בן הזוג שבמציאות.
החצייה של שדה הפנטזיה והבחירה באהוב/ה הממשי/ת במקום להשאר עם הפנטזיות עוברת דרך גיוס של תבונה, חמלה, הבנה וחכמה. האנושי מעצם היותו הוא לא מושלם. האחר האהוב/ה לעולם לא ישתווה למושלמות של הפנטזיה. יש צורך בהבנה וקבלה של האנושי כדי ליצור יחסי אהבה ממשיים. הדמויות שיכולות לייצג את היכולת הזו מתאפינות בחוכמה שנרכשה במסע החיים כמו: הזקנה או הזקן החכמים שבתוך הנפש.

נדרש איפוק לשאת את האכזבה מבלי לתת לה כח ליצור ריחוק והסתגרות ממושכים מפני בן/בת הזוג. נדרשת חכמה של יחסים לדעת לתקשר את האכזבה במילים שלא פוצעות את בת/בן הזוג, אך גם לא מוותרות על ביטוי אוטנטי של האני ביחסים. כל זה אומר מאמץ, עבודה של התודעה, זה אומר השקעה במחשבה והשקעה ביחסים.
במיתוס "אמור ופסיכה" עוברת פסיכה, סידרה של מבחנים בדרך ליחסים עם האהוב שלה "אמור". המבחנים בדרך לאהבה הם מעין שדה האימונים שמכשיר את בני הזוג להיות באהבה וגם יוצר את האהבה. האהבה היא המתחרה של הפנטזיה, האהבה נכנסת ליחסים במקום שבו בת/בן הזוג צריך לבחור בין האדם הממשי שמולו לבין הפנטזיה כאשר בת/בן הזוג בוחר באהוב/ה ומוותר נקודתית על הפנטזיה, שם נוצרת האהבה שמחליפה התאהבות.

בהמשך השיר רומיאו מופיעות המילים הבאות: "...הזמן כמו מיקרוסקופ רגיש חידד את הראיה זקן חכם שופט ביני ובין מה שהיה..." המילים: מה שהיה, מדבר על רומיאו, כלומר על הפנטזיה של האהוב. ברמת הפנטזיה אפשר היה להמריא הרחק מעבר לעצמנו, במציאות לא ניתן להמריא אלה ללכת רגלי צעד אחר צעד. וכך מתאר השיר בהמשך: "... ועכשיו עם השנים האהבה אחרת פחות חולמת את עצמה הרבה יותר נקשרת..." החלום מטבעו שהוא חסר גבולות, לכן אפשר לנסוק איתו למרומים, אבל בשעת מבחן כאשר המציאות נוקשת על הדלת הנסיקה הופכת להתרסקות על הקרקע המציאות. אולם האהבה "נקשרת" וזה מרגש: האהבה מוותרת על מרחבי האין סוף של הפנטזיה ומושיטה סימבולית כמובן את ידיה או גופה כדי שהאהבה תיקשור אותה. הקשר האנושי קשור לקבלה של מגבלות רבות. קבלת המיגבלות של כל הנוגעים בדבר לא רק של בת/בן הזוג אלא גם למגבלות של האני היא שיוצרת את מה שמתואר במילה "ניקשרת" במובן של יצירת קשר.

לסיכום: עבור התאהבות לא צריך להתאמץ, היא פשוט מתרחשת. עבור אהבה ממשית צריך לעשות עבודה. התיאור האומר: "מסע האהבה" מחזיר למילים את ההקשר העמוק של האהבה: מסע, דרך שדורשת מאמץ, השקעה ביחסים, השקעה במודעות, חמלה אנושית, ראיה מפוכחת, תבונה והתנהלות חכמה.